שלח

שם:

שדה חובה

תודה רבה

אנו נחזור אליך בהקדם

טלפון:

שדה חובה

דוא"ל:

שדה חובה

השאלה:

שדה חובה

שאל את השאלה שלך >

תשובה יומית

לפרנסי ומנהיגי ק"ק ניסא ולעילא מינהון לרבא דעמיה ומדברנא דאומתיה כמהור"ר דוד ישראל מילדולה אתה ה' תשמרם נס"ו

שאלה י"ט

ראיתי שאלתכם על מעשה שהיה וכך היה ראובן בהיותו במצב בריאותו עומד על עומדו אימות מות נפלו עליו וחשש שמא תחטפנו מיתה פתאום ובפרט ביודעו בעצמו שהוא איש מכאובות וידוע חולי נכון למועדי רגל להלוך בדרך כל הארץ ובהצטרף עם זה ימי הזקנה רצה לסדר כל עניניו ולתקנם בעודו חי ושלם בשכלו ושליט ומושל ברוחו קודם שתעבור ממשלתו ואין שלטון ביום המות וכתב בכתב ידו בכל תוקף וחוזק שטרי מתנות וצואות שתקנו חז"ל מבלי שיפסל בעבור חסרון או יתרון אות או תיבה וחילק נכסיו קצתם לאשתו וקצת' ליורשיו בעל מנת וקצתם לעניים ביום מיתתו ובפקידת הזמנים שבוע וחדש ושנה וקצתם להקדש ת"ת של מדרש עץ חיים לפרנס התלמידים העניים שבמתא אמשטרדם יע"א ואחר גמר הפרטים חזר לענין הקודם ומעין התחלתו וכן אמר כתבתי וחתמתי צואה זאת בכל תנאיה ולא תבטל מחמת יתרון אות או תיבה והרי היא מוחזקת בכל חיזוקי סופר כעין מתנות וצואות שתקנו לנו חז"ל מחמת מיתה או דבר אחר וחתמתי שמי היום כ"ד לפיברירו שהוא חדש שבט משנת התכ"ה כדי שאני אמסור אותה סתומה וחתומה לב"ד או לסופר של הק"ק הזה כדי לקיימה באשרתא בעדים הצריכים ולהניחה ביד איש נאמן וע"י שבועה שלא תפתח כי אם לאחר מיתתי עכ"ד ויהי מקץ שנה בקירוב חלה את חליו אשר מת בו מיתה בלתי חטופה כי ארכו לו בו הימים כמו י"ב ימים או יותר ולא דיבר כלום מצואתו זאת וביום מותו נמצא שם א' מיורשיו בן קטן לאחיו נ"ע הראוי ליורשו כי לא היה לו זרע והפרנסים רצו להתפקד על כל נכסיו ולפקח עליהם ולשמרם עד לאחר קבורה ויראו מה יעשו עם היורש והאשה לתת לכל את חלקו הנוגע לו כפי הדין תורה וימצא שם גולה אוזן הפרנסים הנז' לומר שבעודו בחיים חייתו ציוה וסדר כל עניניו בכתב ואז נכנסו הפרנסים הנז' לביתו בעודו מוטל לפניה' קודם קבורה ומצאו בתיבה א' קטנה הצוואה חתומה משמו ולא מקויימ' כאשר גמרו ונסתפק לפרנסים הנז' אם יתנהגו על פיה ודבריו ככתובין וכמסורין דמו ולקיימם לאחר מיתתו כאשר כתב וצוה בפרטות לכל א' או כיון שלא מסר לקיימה בעדי קיום ואשרתא אין דנין עליה ודברים בעלמא נינהו ויחזור הכל לראויים ליורשו אחר שתטול האלמנה כתובתה ושוש ראזוניס דוטאליס ואת"ל דאין בדבריו כלום במה שנוגע להדיוט אם במה שנוגע להקדש דבריו קיימי' מטעם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט זו היא עיקר השאל' ואהיה שומר הענינים ולא המלות:

תשובה הצואה הזאת את כולה ישא הרוח במה שנוג' אל ההדיוט מידו יברח ברוח ואביט ואין עוזר במה שנוגע לעני ונכה רוח וחרד על דברו אשתומם כי אין סומך במה שנוגע להקדש ת"ת ולא מצאתי כח ומילתא דפשיטא כביעתא בכותחא היא ואינה צריכה לפנים ולא לפני לפנים לכל יודע ספר התורה הזה לקוח דאין כאן חשש מתנה להדיוט ולא להקדש והכל יזכו בו

כז, א

היורשים ואין לאל ידם של אחרי' שיש להם חלק בצוא' הנז' לבטל כחם של הראויים לירש ולא בעבור שום ספק או אומדנא או פלוגת' דרבוותא יתבטל הודאי ירוש' דאוריית' ואוקי ממונא בחזקת מאריה וכ"ש דבטלה הצואה ונדר והקדש העניים מעיקרו:

וזה כי הצואה הזאת אין לדון בה כי אם דין מתנת בריא לאחר מיתה אי יהבינן לה דין מתנה ולא מצוה מחמת מית' דאע"ג דאמר בתחילת דבריו מחמת מיתה ר"ל מפחד מיתה שלא תטרפנו בהיותו איש מכאובות וידוע חולי ובסוף דבריו הוא נותן בה צוואתו כמצוה מחמ' מיתה לקיימה אין בכך כלום דאי' זה מן השם ולא יהבינן ליה דין מצוה מחמת מית' דמחמת אימות מות לחוד ומחמ' מיתה ממש דנוטה למות כשכיב מרע לחוד דדבריו כמסורים וכנתונים דמו אבל בבואה מצוה מחמת מיתה לא משכחת ליה אלא באותם ארבע' המנויים המפרש לים והיוצ' בשיירא והיוצא בקולר ליהרג והמסוכן והוא מי שקפץ עליו חולי פתאום כדעת הרי"ף והרמב"ם ופסקה מוהרי"ק בסי' ר"ה סעיף ח' ואע"ג דהרא"ש פליג במפרש ויוצ' בשיירא יחידא' הוא לגבי הרי"ף והרמב"ם ושאר הפוסקים וכמו שהובא בטור ובב"י בסי' הנז' וזולת אלו המנויים הרי הוא כבריא אולם. וכל מה שצוה וסדר ונתן ולא גמר לקנות בא' מדרכי ההקנאה הכל א' לפי הקנאתו אין בדבריו כלום ויכול לחזור בו כל ימי חייו אם היתה מתנה מועטת וחזר בו אין בה כי אם חוסר אמנה ואם היתה מרובה אף חוסר אמנה אין בה אם לא שהקנה או זיכה לו ע"י אחר דזכין לאדם שלא בפניו דאז אינו יכול לחזור כאשר מבואר בפוסקים באר היטב:

וא"כ זה שמצוה בבריאותו בלשון מצוה מחמת מיתה כיון דיכול הוא לחזור בו דהא לא הקנה לו בדרכי ההקנאה או מעכשיו אין בדבריו כלום כדברי הריב"ש בסי' ר"ז בשם הרשב״א בסי׳ תתק״עה ופסקה מוהרי״ק בסי' ר"ן וכן הוכיח הרמב״ן והביאה הב"י בסימן הנז' על מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין וכו' הרי הוא כבריא שפירש קני לאחר מיתה ולא עכשיו כלל דודאי לא קני וחתם דבריו באמרו כיו׳ דמקני כבריא דיניה כבריא שנתן לאחר מיתה בפירוש דלאו כלום הוא עכ״ד והטעם דקנין במקום מעכשיו קאי ואם לא הקנה לו אין קנין לאחר מיתה ודברים בעלמא נינהו ויכול לחזור בו ואנן טענינן ליורשים דודאי חזר בו ומכ"ש שהוא עצמו אומר שנתן וחתם צואתו כדי שימסור אותה לב"ד לקיימא באשרתא בעדים הצריכים ולהניחה ביד איש נאמן וע"י שבועה שלא תפתח כי אם לאחר מיתה ולא נתקיים שום דבר מזה הא ודאי שחזר בו ולא גמר צואתו או מתנתו כמו שצריך.

ובהדיא תנן בסוף פ"ק דמציעה מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנן ופירוש דייתיקי מתנת שכיב מרע ופירוש מתנה מתנות בריא ולא יחזיר למקבל דחיישינן לקנוניא שמא כתב ליתן לו ולא נתן וחזר הנותן ומכרה או נתנה לאחר ועכשיו עושה קנוניא עם המקבל הראשון וטורף מהלקוחות או מהמקבל הב' הילכך לא יחזיר ואע"פ שהנותן מודה לו ומיירי במתנה דלית בה קנין אבל כתוב בו קני' הרי זה יחזיר דשטר הקנאה אע"ג דלא מטא שטרא לידיה קנ' כדעת הרמב"ן והרשב"א ושאר הפוסקים דסבירא להו כדעת רש"י והר"י ן' מיגש ולא כדעת הרי"ף ור"ח דס"ל עד שגיע השטר ליד המקבל וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות גזלה ואבדה והטור בחו"מ בהלכות הלואה סי' ס"ה וז"ל המוצא שטר מתנת בריא או שטר מכר אפילו אומר הנותן או המוכר שיתנהו למקבל או ללוקח לא יתננו לו אלא אם כן פירש במתנה ששייר לעצמו כח שיוכל לחזור בו כל ימיו כגון שכתבו מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי ואם הוא שטר הקנאה שפירש שהקנה לו מיד אעפ"י שלא הגיע השטר לידו יחזיר אפילו לא שייר לו כח שיוכל לחזור ע"כ והטעם כיון דשייר כח לעצמו כדי שיוכל לחזור בו תו לא מצי מקבל מתנה למיטרף דכיון שמכר הנותן ולא נשארו לו נכסים אחרים שיגבו מהם המקבל מתנה נמצא שחזר בו הנותן וכן פסק מוהרי"ק בעל הלבושים בסי' ס"ה סעיף י"ד ובגמרא דייקי אמתניתין דלעיל טעמא דנמלך עליה שלא ליתנם הא אמר תנו נותנים ותני איזו היא מתנ' כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה ופירש אביי דהכי קאמר איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ופירש הרא"ש ז"ל שמפורש בה מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי אז תחול המתנ' מהיום וכל ימי חייו יכול לחזור בו ובהכי מיתוקמא מתנות דמתניתין דדייקינן הא אמר תנו נותנין ע"כ ומכל זה נראה בפירוש שמתנת בריא בכי האי כל ימי חייו יכול לחזו' דהא לא אמר תנו וקנין נמי ליכ' כדי שנאמר כדעת הפוסקים דבשטר הקנאה אפילו לא הגיע לידו קני בכל דכתובה היתה ונמלך ומכ"ש היכא דליכא שטר מתנה בפירוש כי אם סידור וצואה ולא גמר מתנתו דאין מבטלין כח היורשים בגבורה ודברים בעלמא נינהו וסוף מעשיו יוכיח דלא מסרה לקיום וכל זמן בריאותו לא הוציא הדבר לגמר ואף אם היה לו זמן ארוך קרוב לשנה תמימה ובחלייו לא דרש ולא הזכיר שום דבר ממנה דודאי נמלך והלכך המוצאים אותה לא יחזירו למקבלים ואוקי ממונא בחזקת מאריה דהיינו היורשים דמארייהו הוו מדין תורה:

ועוד דעד כאן לא פליג הרי"ף והר"ח ז"ל בשטר הקנאה אלא אי כתוב בה מעכשיו או בא' מדרכי הקנאה אבל אי לא כתוב בה מעכשיו או א' מדרכי הקנאה מודו דאינו כלום ואי מתנת בריא דלאחר מיתה היא מודו נמי דלא הקנה לו מחיים והרי היא כמתנת שכיב מרע בכל נכסיו ואעפ"י שקנו מידו לא שעבד נפשי' משעת קנין וכפי זה יכולתי לומר אף אם היה כתוב בצואה זאת קנין לא זכו בה המקבלי' או זיכה להם ע"י אחר ונמצאת עדיין אצלו אינה כלום שמא כתבה ונמלך ולא  גרע ממי שמת ונמצא קשור על ירכו שטר צואת מתנת שכיב מרע שאינה עד לאחר מיתה ואע"פי שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח המקבל אפילו הכי אינה כלום שאני אומר כתבו ונמלך וחזר בו בו קודם מיתה וכו' אם לא שזיכה לא' ממקבלי המתנה וכו' וכאשר כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות זכייה ומתנה והטור בחו"מ סי' רנ"א ואין לחלק בין מתנת שכיב מרע למתנ' בריא לעני' זה דכבר כתב הרב המגיד ז"ל דדברי הרמב"ם הם בנותן כל נכסיו דבעי קנין והילכך לא קנה עד

 

כז, ב

עד דמטא שטרא לידיה והשתא דבשטר מתנה דבעיא הקנאה מיירי הרי היא כמתנת בריא לאחר מיתה לענין זה ושניהם שוים כי היכי דכותב כל נכסיו ש"מ לא מהני קנין אם לא שהגיע השטר ליד המקבל הכי נמי בנות' בריא לאחר מיתה לא מהני קנין ובשניהם אמרינן כתובין היו ונמלך ואע"ג דהרב המגיד עצמו מסיק אלמא דבמתנת בריא בקנין לא בעי מטא שטרא לידיה היינו במתנ' מחיים או מהיום ולאחר מיתה אבל במתנה דלאחר מיתה פשיטא דלא הקנה לו מחיים והרי היא כמתנת שכ"מ בכל נכסיו דאע"ג דקנו מידו לא שיעבד נפשיה משע' קנין. והוא הטעם שכתב הרב המגיד משם מוהר"ם ז"ל ודייתיקי זו אינה הקנאה מחיים בקנין כדי שנאמר שיעבד נפשי' משעת קנין וטעם זה שייך בנותן לאחר מיתה וא"כ דשוים הם מתנת שכיב מרע בקנין בכל נכסיו עם נותן לאחר מית' ובשניהם אמרינן כתובין היו ונמלך אף אם היתה צואה זאת כשטר מתנה מעליא דלאחר מיתה ובקנין אינה כלום ומכ"ש דשטר מתנה ליכא ולא קנין וקפיד אקיום ואשרתא כאשר גילה בסוף דבריו ולא נגמר ולא יצא לפועל דאינה כלום:

ואף משום מצוה לקיים דברי המת דשייך בבריא נמי כדמשמע בסוף פ"ק דגיטין ליכא דע"כ לא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא באומר תנו וכדעת הר"י אבל לדעת הרמ"ה לא קנה אלא במשיכה או אגב ארעא או היכא דאתפסיה ביד שליש כדעת התוספות והרא"ש והר"ן בסוף פ"ק דגיטי' בסוף פרק מציאת האשה בשם ר"ת והטור הביא שלשת' והרי"ק והלבוש השמיט דעת הרמ"ה דמחמיר טפי ולא אאריך לא נתתי טעם לדעתו ובין כן ובין כך בנ"ד לא שייך מצוה לקיים דברי המת מכל הנהו טעמי דלעיל:

איברא דיש לבעל דין לחלוק ולומ' דע"כ לא נתבטל אלא כח הדיוט אבל לא כח עניים והקדש דבאמירה בעלמא זכי להו רחמנא כדתנן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ובאלו זכו בו עניים וצריך לקיימה אך האמת דבזה שוה כח הקדש להדיוט כי מה שגומר קנייה בהדיוט הוא גומר בהקדש באמירה אבל לא לענין שאין לו חזרה לגמרי ובנ"ד לא מיבעיא לאות' דגריעי הקדש עניים מהקדש בדק הבית אלא אף לאותם דמשו' להו אהדדי והרי הם בכלל קדשי גבוה מודו דאין כאן שוה הקדש עניים ואף לאותם דגרעי כח עניים מהקדש בדק הבית אם הי' מקדיש סתם בזמן הזה הכל לעניים ומכ"ש שפירש כן בחילוק העניים על פיו ביום מיתה יתנו להם כך וכך וכן בכל פקידות השנה ולתלמוד תור' להתפרנס ענים שבה פשיטא דהכל מיקרי הקדש עניים:

 הדעת המגרעת כח עניים מקדשי גבוה היא דעת הרב רבינו האיי גאון ז"ל והרב המאירי בחידושיו על ההיא מתניתין אמירתו לגבוה וכו' בפ"ק דקידושין וז"ל הקדש עניי' דינם כהדיוט ויכול אדם לחזור בו אלא דקאי בעון בל תאחר אבל לא שיהיו ב"ד מוציאין מידו אלא שכופין אותו בדברים עד שיאמר רוצה אני והא דתנן אמירתו לגבוה לא איירי אלא בקדשי מזבח או בקדשי בדק הבית וכדמשמע פשט השמועה בפ"ק דקידושין וכן הביא ספר המאור משם רבינו האי וז"ל דאיברא ודאי דצדקה הרי היא כנדר לבל תאחר וכלהו נדרי בדבור פה בלחוד אינן אבל האי נודר אי אתי למיהדר בעון קאי וב"ד לא מצו למיעבד ליה מדונם ולא עניים אית להו בהדיה עסק דברים וכד זכי פרנס לעניי' כגון ר"ע דזכה לעניי' וכו' ע"כ ואף הרי"ף והאחרונים דאזלי כדעת התוספו' החולקים ואומרים דב"ד כופין אותו ומוציאין מידו מודו נמי דפירוש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בקדשי עניים נמי מודו דע"י שאלה יכול לחזור בו דלא גרע מהקדש דקי"ל יש שאלה להקדש ואם כן לפי דעתי שלהרב בעל המאור והרב רבינו האיי גאון פשיטא דליכא בנ"ד אמירה לגבוה אלא משום נדר ויכול לחזור בו שלא ע"י שאלה ואין ב"ד מוציאין מידו:

הדעת השנית המגרעת כח הקדש עניים מקדשי גבוה היא דעת הרשב"א וחביריו דנהי דחשיב להו אמיר' לגבוה בהקדש עניים לענין קנייה שיהיו נקנים באמירה במשיכה או במסירה להדיוט מ"מ לענין חזרתם אם בא לחזור מוחלקים הם, דבקדשי עניים בשאלה ע"י חרטה סגי ובקדשי בדק הבית בשאל' ע"י פתח וחרטה וזה קודם בואם לידי גזבר אבל אחר בואם ליד גזבר לא מהני בהו שאלה כלל ודייק מדקתני כמסירה להדיוט ולא קתני אמירה לגבוה מסירה להדיוט דמשמע כמסירה ולא מסירה ממש ומדקתני נמי להדיוט ולא קתני לגזבר אלמא לענין גמר קניה הוי כמסירה להדיוט לומר דבהדיוט לא קנה עד שימשוך או עד שיחזיק והקדש קנה באמיר' בעלמ' ובענין שאמרו בשכ"מ ככתובין וכמסורין דמו אבל לא לענין שיהיו כמסורין ליד גזבר ונפקא מינה דקודם בואם ליד גזבר יש להם שאלה ולאחר בואם לידו לא מהניא שאל[ה], והיא דעת הנמוק"י בפירוש משנ' אמירתו לגבוה בפ"י דקידושין וז"ל ללאו למימרא שיהא לכל דיניו כמסור מ"מ אלא לענין קנייה בלבד הוא דאמרינן הכי ותדע דהא קי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה להקדש ואלו המקדיש ומסר ליד הגזבר שוב אינו יכול לישאל עליו וכדאמרינן בנדרי' דכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, והקשו מתרומ' דבטל' בק"א ואע"ג דיש לה מתירין שהרי יכול לישאל עלי' ופרקינן בתרומה ביד כהן עסקינן כלומר דלאחר שנתנ' ביד כהן שוב אינו יכול לישאל עליה מפני שכבר גמר ומחל על טעות שבה אלמא דכל שיש שאל' בהקדש לאו כמסיר' ממש היא אלא לענין קנין הוא דאמרן להיות האמירה גומר' קנייה בהקדש שכמו שגומרת המשיכה או המסירה בהדיוט עכ"ל:

והשתא אין להקשות אמאי כשמסר ליד גזבר אין יכול לישאל עליו הא אמירתו לגבו' כמסירתו להדיוט ואפילו הכי יכול לישאל עליהם אם כן הוא הדין כשמסרו נמי ליד גזבר דדוקא כי נימא דה"ל כמסור ליד גזבר הוא דאמרינן דאין שאל' אבל אי לא אמרינן אלא במסירה להדיוט דהיינו בקנייה של הדיוט שפיר איכא למימר דיש שאלה וכתב בעל הש"ך בח"מ סי' רנ"ה הטעם דדוקא באמירה לגבוה נהי דהוי כקנין גמור מ"מ כיון דלא קנה אלא מצד אתי דיבור ומבטל דיבור דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים דלא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל לאחרים מוחלין לו אבל כשמסרו ליד גזבר אמרינן דל הכא אמירא דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דהא בהדיוט גופיה

 

כח , א

כשקנהו במשיכה תו לא מהני שאלה וא"כ בהקדש נמי כיון שמסרו ליד הגזבר הרי קנאו ההקדש במשיכה ופשיטא דלא אתי דיבור ומבטל משיכה דהא בהדיוט נמי אין לאחר משיכה כלום ולפי"ז ה"ה היכא דקנאו ההקדש בקנין חליפין או שאר קנינים תו לא מהני שאלה דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט ע"כ:

נמצינו למדין דיש שאלה להקדש בכלל הן הקדש עניי' הן הקדש בדק הבית וכולם בכלל אמירתו לגבוה וכו' אבל במסירה לענין קנייה ולא מסירה ממש לגזבר לענין חזרי' דלאחר מסירה אינו יכול לחזור אפילו ע"י שאלה ואעפ"י ששוים הם לענין דיכול לחזור ע"י שאלה לחכם הם חלוקה באופן השאל' לדעת הרשב"א וחבריו דבהקדש עניי' בחרטה סגי ובקדשי בדק הבית או קדשי מזבח לא סגי בחרטה אלא ע"י פתח וחרטה והטע' כתב הרב בצלאל בתשובותיו בסי' ט"ו דקדשי מזבח וקדשי בדק הבית כיון דבאמירה בעלמ' חל עלייהו הקדושה ונקנה להקדש לא סגי בחרטה דמעיקר' דהיאך יתחרט על מצוה שעשה כבר שהקדיש וחלה עליה קדושה כבר אבל ע"י פתח ניתר דמשוי ליה טעות מעיקר' תדע דלא ידעינן שיש שאלה להקדש אלא מדקי"ל כב"ה דאמרי הקדש טעות לא הוי הקדש אלמא דאינו ניתר ההקדש אלא ע"י פתח דמשוי ליה ההקדש מעיקרא הקדש טעות אבל הקדש עניים סבירא ליה להרב ז"ל דניתר בחרטה דמעיקרא כשאר נדרים ואמטו להכי כתב בסי' תקס"ג דלא אמרינן אמירתו לגבוה וכו' בהקדש עניים ויכול לחזו' בו אפי' דלא אמרינן דהקדש העניים שוה לקדשי בדק הבית לענין שאלה דזה יכול לחזור בו ע"י חרטה דמעיקרא ואלו הוה אמרינן אמירתה לגבוה לגמרי לא היה יכול לחזור בו ממילא כי אם ע"י פתח וכדכתיבנא עכ"ל:

משמע דלא חשיב הקדש עניים אמיר' לגבוה ממש אלא לענין השוה לקדשי מזבח דאינו יכול לחזור כי אם בשאלה אבל חלוקים הם באופן השאלה דזה בחרטה וזה בפתח וחרטה ומטעם הנז' ובזה גרע כחו מכח הקדש בדק הבית וקדשי מזבח וכאשר האריך בתשובותיו בסי' תקס"ג ותש"ד ותרנ"ו ואע"ג דבסי' תרנ"ו מצריך פתח וחרטה ובסי' תקס"ג בחרטה בלבד כבר הסכים דבריו מוה"רר בצלאל בתשובת ט"ו:

 אבל הרמב"ם והטור לא מחלקי בין הקדש עניים לקדשי בדק הבית דכולם ע"י פתח דוקא ניתרין לא סגי בחרטה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נדרים כתב וז"ל וכשם שנשאלין על נדרי האיסור ומתירין אותן כך נשאלין על נדרי הקדש ומתירין אותן בין נדרי קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח ע"כ:

משמע דלא שאני ליה בין היתר שאר נדרים לנדרי קדשי מזבח וקדשי בדק הבית ולא מצינו להרב ז"ל אפילו בשאר נדרים היתר בחרטה כנראה בפ"ו מהלכות שבועות ומכ"ש בנדרי הקדש עניים והטור בי"ד כתב וז"ל אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט לפיכך מי שנודר צדקה אי אפשר לו לחזור בו, והני מילי בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו יש אומרים שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו דהוי כמו הקדש בטעות דקי"ל דאינו הקדש ע"כ. ומה שכתב יש אומרים כתב הרב ן' חביב בשאלה ד' וז"ל עדיין לא ראיתי בכל הפוסקים סברת החולק אולי כיוון על אותו ששאל מהרא"ש ז"ל כי לדעתו של שואל יש לחלק בין הקדש לצדקה כנראה מלשון התשובה כלל י"ב דהשיב להרא"ש ז"ל דאין חילוק וכולם יש להם התרה וז"ל ומה שקשה לך על פירוש ר"י ז"ל שפירש דנדר לעניים יש לו התרה לא ידענא מאי קשיא ליה למר אפילו נדר להבי' קרבן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט יכול להתיר נדרו כ"ש אם נדר לעני שיכול להתיר ע"כ שנראה דכולם שוים לענין שאלה לחכם. ואי דייקינן שפיר בדבריו נראה דס"ל דחלוקים הם לענין התרה דעדיפה ליה טפי קדשי מזבח שכן גמר במכ"ש אם נדר לעני דקיל טפי ויתכן דס"ל כדעת הרשב"א בחרטה סגי ובין כך ובין כך הרמב"ם והטור ס"ל אמירתו לגבוה בכל ענין ואף בהקדש עניים צריכה פתח כנז' וכולם מסכימים דיש שאלה להקדש ויכול לחזור וכן דעת הרב ן' חביב בשאלה ד' וז"ל בענין הדין הראשון נראה מדברי כ"ת כי אי אפשר בשום פנים שלא לקיים האדם את דבריו אשר ידבר לתת צדקה או להקדש כפשט המאמר אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט במחילה מכ"ת אינו כן כי הדין פשוט בכל הפוסקים שיש התרה לנדרי הקדש או ע"י פתח או חרטה ע"כ ותראה דבריו שלא הכניס עצמו להכריע אם כדעת הרמב"ם והטור וחביריו ועל כן אמר ע"י פתח וחרטה והואיל וכולם מסכימי' שיש שאלה לכל ההקדשו' ולדעת הרשב"א והריב"ש בסי' ק"ס גרע הקדש עניים בשאלה מהקדש בדק הבית דבחרטה בעלמא סגי זכינו אם כן בדין דנ"ד דיכול לחזור בו המקדיש או הנודר אף אי יהבינן ליה דין נדר והקדש עניים ומי זה אמר שלא חזר בו הואיל והיה לו זמן מרובה כדי לישאל על נדרו והקדשו ואלו היה הוא קיים היה יכול לומר דלא היה פיו ולבו שוים או טענה אחרת נגד ההקדש מגו דהוה מצי למימר נשאלתי עליהם אף יורשיו אחריו יכולים לטעון זה ושוה להם תדע דאיתא בב"ק פרק ד' וה' ההוא גברא דתקע לחבריה שלחיה רב טובי בר מתנא לקמי' דרב יוסף סלע צורי תנן וכו' עד אמר ליה ההוא גבר' הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתביה לעניים הדר א"ל נתבי' ניהלי איזיל ואברי ביה נפשאי א"ל רב יוסף כבר זכו בו יד עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אכן יד עניים אנן וכו' וקשה בלא יד עניים נמי תיפוק לי משום אמירתו לגבוה דלא מצי הדר ותירץ מוהר"ר בצלאל דמיירי דזה הנחבל הנודר יצא מלפני רב יוסף ושהה בכדי שהיה יכול לילך לפני חכם וישאל ובהקדש עניים בחרטה סגי לדעת קצת רבוואתא או בפתח ויכול היה החכם להתיר הקדש כזה ולפיכך אמר לו רבי יוסי וכבר זכו בו עניים ולא מהניא שאלה לאחר מסירה ליד גזבר דאנן יד עניים אנן ועל כל פנים יכול היה לומר דאי פיו ולבו שוים כשאמר ניתביה לעניים מגו דהוה מצי אמר נשאלתי עליה ביציאתי אלא משו' דהוי דבר מועט וכסיפא ליה מילתא למתבעי הוא דאמר הכי ולזרוזי לדיין דלעיין בדיני כי ההוא דאמר הכי ומתוך שהיה יכול לישאל עליו נאמן במגו הילכך משום אמירה לגבוה הוה מצי אמר דאין פיו ולבו שוים מגו דהוי מצי אמר נשאלתי עליה ולכך הוצרך לומר רב יוסף יד עניים אנן ואם בשהיה מועטת בכדי שיכול לישאל אמרינן מגו מכ"ש בשהיה גדולה כזאת ואנן טענינן ליורשים מה דהוי מצי מורישם למיטען ולצדד צדדין להעמיד ירושה דאוריתא ולא לבטל כחה

כח, ב

בעד ספקא דהקדש וכל זה אי יהבינן ליה דין הקדש או נדר דיכול לחזור ע"י שאלה ואמרינן דנשאל עליה ומכ"ש דאף נדר והקדש מטעם אמירה לגבוה ליכא ואף עון בל תאחר ליכא ולא היו ב"ד יכולי' להוציא מידו דגרסינן בפ"ק דקידושין כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזי' כו' וכאן בנ"ד לא היה כי אם סידור דברים וחילוק שמסדר ומצוה לתת לאחר מית' ואין זה לשון נדר ואף לדעת התוספות והרי"ף והאחרונים ההלכה כמותם שב"ד מוציאים מידו ואם נהיה בלשון נדר בכאן מודו דלא שייך נדר כדאמרן:

ומעתה אין שום חולק כנגד זה דע"י שאלה יכול לחזור אפי' הרא"ה ז"ל והריטב"א תלמידו בחידושיו לקידושין בפ"ק אמירתו לגבוה וכדאמר וז"ל וכן דין בהקדש עניים בזמן הזה ע"כ נגד סברת הרשב"א וחביריו דס"ל דכל ההקדשות שאדם מקדיש בזמן הזה אינם אלא הקדש עניים ויכול לחזור בו ע"י שאלה בחרטה מעיקרא ויכול לטעו' טענה אחרת נגד ההקדש במיגו דאי בעי מיתשיל אינהו מודי דבעי פתח כהקדש וכבר הרשב"א ז"ל בתשובת תש"ד כתב שחכמי צרפת הסכימו לדבריו ולא לדברי הרא"ה ז"ל ואף אם לא היה הרשב"א נוצח בדינו אנו מכריחים להרא"ה להודות בנ"ד דליכא אמירה לגבו' כלישנ' דגמרא כיצד אמירתו לגבוה וכו':

ועוד דהריטב"א תלמידו חתם דבריו כשיטתי' של רבו ואמר נהי דהקנאה דהדיוט לא בעי אמירה דהדיוט בעי ובכאן שלא היתה אמירה כהלכתה לא יהי' כח עניים עדיף מכח הקדש גבוה דמזבח ובדק הבית דאלו בהקדש עד שיאמר הרי זה עולה וכו' ובעניים בכל ענין שיהי' וא"כ פשיטא דמודה הרא"ה ז"ל דאין כאן אמיר' לגבוה שאם היה אומר הריני נותן או אתן לעניים ומייחס הנתינ' לעצמו וכההוא דאמר ניתביה לעניים ואף אם היה מייחס הגמר ע"י אחרי' היה בו שום נדר או הקדש לעניים וכההיא דאמר הא לך מנה לפלוני שאני נותן אם המקבל עני אינו יכול לחזור בו אלא בשאלה אם לא יצאה מתחת ידו כדכתב הב"י שם היה זה מן השם נדר אבל בכאן לא היה כי אם סידור שמצוה שיתנו לעניים בכל פקידה מפקידות השנה ושהפרנסים ישארו בסך ת' פייסאס די לה רוזה שאני עוש' קודש ולא אמר מעכשיו דאף שאמר בלשון הווה ממילא דלא חל עליהם הקדש אלא לאחר מיתה ועדיין לא גמר להקדיש כי אם כמסדר מה שיעשה אם יעמוד בדיבורו ואין כאן אמירה כהלכתה דאין פיו ולבו שוים עדיין באמיר' זו ובזה מודה הרא"ה דיכול לחזור:

ועוד מטעם אחר אלים טפי נראה דאין אמירה כלל וכ"ע מודו דאף נדרי עניים ליכא ואין צריך לא שאלה ולא עון בל תאחר דכבר כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים סוף פ"ו מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו הרי זה מותר לכתוב לו בכתב הענין שירצ' להשמיעו וכזה הורו הגאונים ע"כ אם כן כתיבה לא הוי בכלל אמירה ולא חשיבה אמירה ודיבור והשתא בנ"ד אמירה ליכא כי אם כתיבה בעלמא וכתיבה אינה אמירה כי מי זה אמר שהוציא בשפתיו האמירה ועדים ליכא ואף אם היה כותב בלשון נדר לא חל עליו דכתב אינו אמירה ודיבור דבעינן ביטוי ומוצא שפתים וכי כתב הרב גאלאנטי בשאל' י"ג בפי' וחתם דבריו הא קמן דמאחר שלא שמע אדם מפיו מאומה רק כתב בתוך כתב שיפתחוהו אחר מיתתו מציאות נדר לא חל עליו שהגם שכתב מה שכתב אמרינן דלא הוציא מפיו מאומה ונעקר הנדר מעיקרו ובודאי אם היה מוציא מפיו ובשפתיו ושמעו היורשים ושתקו וסברו וקבילו והוי כאלו הם נדרו בעצמם וחייבים לקיים את נדרם באופן שאין כאן לא אמירה ולא נדר ואין אומר ואין דברים כאילו נשמע קולו כי אם בכתב והכתב אינו מוכיח כלום שלא נעשה כדין המתנו' המועילו' בדין תורה וכתיקון חז"ל והיא בטלה כחרס שאין בו ממש וחזר הדי' על התורה שבנותיו הן הן יורשיו ויש לכל חכם ודיין לצדד צדדים לקיים ירושה של תורה וכו' עכ"ד:

והדבר ברור כשמש כפי זה שאין בצואה שום ממשות לבטל כח ירוש' דאוריית' ואם באולי יש שום ספק בענין צואת זאת או פלוגתא דרבוואתא אין מוציאין בעד ספק או מחלוקת מידי דיורשים ודאי וכמו שכתב הר"ן ז"ל בתשובות סי' א' וז"ל כיון שהדבר ספק אין מוציאין מידו שמא תאמ' כיון שספק זה אינו בין אדם לחברו אלא בין יורש זה להקדש של עניים הוה לי' ספיק' דאוריית' ולחומרא אין הדבר כן אלא כל ספק שבין אדם לעניים הרי הוא כספק שבין אדם לחבירו וקולא לנתבע וראיה לדבר מדאמרינן בסוף פרק הזרוע וכו' ע"כ וכן כתב הריב"ש בתשובה סי' ק"ס וז"ל דאפילו בהקדש דאיכא איסורא וגם דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כשהדבר ספק נאמר שהנכסים בחזקתן וכ"ש בהקדש עניים וכן יש לומר ליורש כמו לבעלים וכו' וכתב עוד שם משם הרי"ף נקוט האי כללא בידך כל היכא דחד ודאי בירושה וחד ספק מוקמינן נכסי בחזקת ודאי ואמרינן להאיך זיל ואייתי ראיה דאית לך ושקול, והיכא דתרווייהו ספיקא הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין עכ"ל. ואלה התובעים באים לזכות מכח הצוא' המוטלת בספק היתה יד שניהם שוה אבל בכאן היורשים באים מחמת ירושה ודאי דאורייתא והקדש בא מכח ספיקא דצואה ואין כח ביד ספק להוציא מידי ודאי והקדש עניים בעיא דלא איפשיטא בפרק מי שמת אי הקדש חשיב כהקדש בדק הבית וקאי בתיקו ולקולא ואם הקדיש או חלק נכסיו או הפקיד ש"מ ועומד חוזר כשאר תיקו שבתלמוד ומזה גם זה יכול לחזור בו ואף אם נאמר פלוגתא דרבוותא היא אין מוציאים בעדה מיד היורשים אם לא שהיורשים רצו לעשות כפרה לנפש המצו' ולקיים דבריו במה שנוגע לעניים זהו מה שנלע"ד להשיב מפני הכבוד למעכ"ת ושלום:

הכותב וחותם פה בעיר אמבורגו יע"א בסדר והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל וגו'

הצעיר ע"ה יעקב ששפורטאש ס"ט: