שלח

שם:

שדה חובה

תודה רבה

אנו נחזור אליך בהקדם

טלפון:

שדה חובה

דוא"ל:

שדה חובה

השאלה:

שדה חובה

שאל את השאלה שלך >

תשובה יומית

שאלה

האם חלב טהור סותם נקב בעוף?

תשובה

 כתב הרמב"ם  פ"ו הלכה י משחיטה  קיבה חלב טהור סותם את הנקב ומותר וכן כל נקב שהבשר או החלב שמותר באכיל  סותם אתו  ע"כ.  והמגיד משנה  כתב וז"ל קיבה שנקבה אמר  רב חלב סותם  ורב ששת אמר לו לא סותם והלכה כרב,  וכתב שם שיש שני סוגי חלב בקיבה א.  עשוי כקשת הוא בחוץ  הוא לא סותם ויש בפנים  כעיגול עשוי כמין יתרת הוא טהור הוא סותם.

  וכתב הכסף אחר  הנה ידוע כי בני בבל לא היו אוכלים חלב בקיבה,  אבל  זה  הגמרא דנה אם החלב אסור לבני  בבל שהרי התבאר שיש שני סוגי חלב, הנה ממה שהרמב"ם סתם ולא חילק משמע שהוא מדבר על חלב שששיך גם לבני בבל. והרמב"ם פסק כמו לישנא קמא לעומת זה דעת הרא"ש לפסוק  כמו לישנא קמא לחורמא אבל הוסיף  שאנו נוהגים כבני בבל  וכתב  שראה להב"י  שכתב הרי"ף בפסק כמו לישנא בתרא ומבאר את הגמרא כמו הר"ן.

עי' ויאמר יצחק ליקוטי יו"ד  אות כ בדיני טריפות כתב דקי"ל  דחלב  טהור סותם הוא  אפי' נמצא מחט תחוב בו.

עי' משפטים ישרים ח"ב סי' רעב  הביא שחלב הדקין נקרא חלב מדברי הב"י בשם האגור וא"כ יש לומר שהוא מדבר על חלב טמא של הדקין  ולא על החלב הטהור.

עי' לב מבין דיני הכרס סי' סז הביא שם על יתד  שנמצא תחוב בסוף הקיבה אלו נקבה מעל"ע  אלא יבלת קשה עומדת על הקיבה נגד אותו מקום שהמחט תחוב בו ודן  בדבר זה וכתב שיש להתיר משום  יש חלב על היבלת שחלב טהור סותם.

 ומה שנמצא בחלב  כתם שחור [וא"כ יש חור בחלב וקי"ל שחלב סותם רק אם אין בו חור עי' די השב] אבל היות והיה עליו  חלב עבה הוא סותם.

והנה הדין שאם יש בחלב נקב   לא סותם הוא מדברי הגאון רבי שלמה בירדוגו בשו"ת די השב [בחלק ידא דטבחא ענף דקין סעיף י"ב] שכותב הא דחלב טהור סותם דוקא דלא נחסר ממנו לצד הנקב כלום, אלא שהוא אדוק בו אבל אם ניטל ממנו כל שהוא ונשאר כל שהוא אויר כנגד הנקב טריפה, פר"ת [סק"ו], ולפי"ז יש לומר שמש"כ לעיל [ס"ה] ניקב אחד לחבירו היינו שניקב א' מעל"ע, אבל כותל חבירו הדבוק עליו להגן לא ניקב, אלא שהוא אדוק בו וסותם הנקב, אבל אם ניקבו שניהם זה לחלל זה, לא אמרינן שגב האחד של זה ע"ז, אלא כיון שיש שם אויר אפילו לתוך חבירו טריפה, ודלא כמו שכתבתי מסברא דנפשאי לעיל ס"ה, אלא דמלשון רש"י בגמרא בחולין [דף מ"ח] שכתב דאינקיב לחבריה שניקב באותו צד שבינו לחבירו שלא ניקב חיצון שבכולן עכ"ל, משמע כמ"ש בס"ה וצ"ע. שו"ר שגם מדברי מרן [סימן מ"ח ס"ו] שכתב במסס שניקב במקום חיבורן נקב מפולש מזה לזה כשר משמע שדוקא במסס ובית הכוסות הוא דכשירה אבל בדקין לא. דאל"כ למה לא כתב מרן נקב מפולש מזה לזה גם בדקין, אלא שכתב ניקב אחד לחבירו חבירו מגין, והא ודאי דדוקא נקט ניקב לחבירו ולא "לתוך" חבירו, ועדיין צריך להתישב בדברי רש"י. אלא מעתה העיקר הוא שניקב זל"ז נקב מפולש לתוך חלל חבירו טריפה ואין להכשיר אלא אם ניקב א' ודופן חבירו מגין עליו, ושאני המסס וב"ה דלמקום א' הם שופכים וכמ"ש הפר"ח. ועיין להרב פרי תואר [שם סקי"ט] שהאריך. ומסקנת דבריו כמ"ש דכל מקום שהנקב פוסל בו, צריך דופן להגן בפני הנקב, זולת המסס וב"ה, וכמ"ש גבי חלב טהור דבעינן שלא יהיה נאכל ממנו כלל כמש"ל, אך דברי רש"י דאייתינן צ"ע. ונראה לפרש דכוונת רש"י במ"ש החיצון שבכולן היינו צד חיצון של דופן הב' שלא ניקב לחלל. וכתב במשחא דרבותא [סימן מ"ח ס"א] כתב השו"ע אם החלב שעל היתר סותם את הנקב כשרה, ובדברי הרמב"ם אפשר להסביר או כלישנא קמא כמו בני א"י שנהגו היתר כרבי עקיבא ואע"פ שאנו הולכים אחרי הבבלי ולא אחרי הירושלמי, אבל זה דוקא דבר שאסור מהדין אבל חלב הוא רק מחומרא. א"כ בזה הולכים אחרי המנהג, הב"י סבר כמו לישנא קמא. אמנם הוא יש סתירה בדבריו אבל אפשר ללמד מהב"י שהולכים אחרי בני א"י אפילו שאנו הולכים תמיד אחרי בבל, ומפני שהנושא כאן הוא לא מדינא אלא מנהג, א"כ אין דיוק לדבר זה, ונראה לומר הב"י פסק כלישנא קמא אבל אפשר לומר גם שהב"י למד כמו לישנא בתרא משום שבפסחים משמע שבני בבל שאסרו חלב דאייתרא, וגם הרשב"א כתב כלישנא קמא משום הגמרא בפסחים, הרשב"א כתב עוד משום חומרא לענין תורה הולכים אחרי בני א"י, משמע שאם לא היה ענין של חומרא היינו הולכים אחרי בבל אפילו על מנהג, אבל אפשר לחדש דבר זה דרב' אבל במלי דמנהג לא כך. אמנם הרא"ש כתב מפורש שגם בענין מנהג הולכים אחרי בני בבל ע"ש

ובענין חלב סותם עיין [מקו"ה ח"ב יו"ד סימן כג] אודות שאלה מארג'ילא בדבר מעי היוצא מהקיבה שנמצא נקוב. מעשה ונמצאת חתיכת מסמר עב בראש המעי העצם מן הקיבה, סמוך ממש לקיבה, הנקב היה מעשה בראשיתר אל עבר, אך היה סתום מבחוץ סתימה מעליא ע"י החלב הסמוך ומחבר ליתר שעל גבי הקיבה, ולא היה על החלב מבחוץ שום רושם ולא קורט דם, ונסתפקתי על מקום הנקב אם הוא מהקיבה, ונמצא שחלב היתר סותמו ומותר כמ"ש מרן ביו"ד [סימן מ"ח ס"א], או אולי מהמעי היוצא מהקיבה הוא ואין החלב שעל גבו סותמו וכמ"ש סימ' סד' [סטו]. כתב הפר"ח בק"א מש' הר' שער אפרים, הב"ד הבאה"ט [סי' מו' ס"ק ג], שהחלב שעל גבי המעי הסמוך לקיבה שהוא תחילת בני מעים, אע"פ שהמחבר [סי' סד' סטו] כתב שהחלב שעליו באורך אמה אסור, מ"מ לענין נקב סמכינן אמקצת גאונים והראב"ד שפירשנו שהוא סוף הבני מעים, ולדידן לפחות מסתם קסתים, וכתב עליו הפר"ח ויפה כתב עכ"ל. ולפי דבריו אלה, אפילו נימא שהנקב הוא במעי היות ומן הקיבה אין כאן איסור הואיל והחלב שעל גביו סותמו, והגם שלפי דעת מרן חלב טמא הוא, היינו לענין איסור אכילה, אבל לענין סתימה סתים. אלא שכנגד זה מצאתי להרב יד"א [סי' מו'] שכתב וז"ל כתבו האחרונים, דריש מעייא באמתא, נהי דלא אכלינן ליה, מיסתם מיהא סתים, וה"ה לפי פירוש הגאונים שהוא סוף המעים, ולא נהירא, דמבואר להדיא ברשב"א בתה"א [דף לח'] חלב טמא אינו סותם, כגון ריש מעייא באמתא, אינו סותם ואין לנו להקל נגד הרשב"א בלי ראיה וכו', ובסי' סד' חזר על דבריו אלה והביא שכן היא סברת השבות יעקב, ודלא כהמשל"מ, יעו"ש, ובאמת המעיין בדברי המשל"מ יראה שגם הוא לא החליט למעשה, ונמצא לפ"ז שהענין שנוי במחלוקת דלדעת השע"א והפר"ח והמהרש"א בגליון [סי' סד] חלב שעל גבי המעי אע"פ שהוא אסור באכילה לענין סתימה מיהא סתים, ולדעת הרשב"א ודעמיה מסתם נמי לא סתים. ולכאורה היה נראה שדברי השע"א שהביא הפר"ת, הם דברי טעם והרי זה דומה ממש לחלב שעל היתר שנחלקו בו בגמרא אם הוא אסור או מותר, ואעפ"כ לענין סתימה מיהא סתים לכ"ע, והטעם נראה ברור, דלענין אכילה שהוא איסור דאורייתא דנו בו לחומרא, ואסור באכילה, אמנם לגבי סתימה שאין זה רק איסור דרבנן, שאמרו חלב טהור סותם, טמא אינו סותם, הקילו בו וליהוי סותם, וא"ך ה"ה והוא הטעם נמי במעי היוצא מן הקיבה, שנחלקו בו חז"ל אי טמא הוא או טהור, דלדעת הרא"ש, הרמב"ם והרשב"א ריש מעייא באמתא האמור בגמרא חולין [כ"ג ע"א], אינו אלא המעי היוצא מן הקיבה, ואילו לדעת הגאונים והראב"ד ז"ל אינו אלא בסוף המעים והוא מעי הכרכשתא, אבל מעי היוצא מן הקיבה חלב טהור הוא ומותר באכילה. ומרן הביא [סי' ס"ד] שתי הדעות, והגם שלפי הכלל המסור בידינו דעתו להכריע כדעה ראשונה והיא דעת הרמב"ם, מ"מ אין זה אלא לענין איסור האכילה, ובלא"ה נקטינן לחומרא כשתי הדעות, אבל לענין סתימה דהיא דרבנן, אכתי לא ידעינן דעתו ז"ל ואפשר שהוא מקיל בזה וכההיא דחלב שעל היתר שהרי דין אחד להם וטעם שוה לכולם. והגם שבאמת יש לומר גם כאן דהוי דאורייתא דהא קי"ל נקיבת המעים מן התורה כמ"ש בחולין [י' ע"ב], מ"מ אין זה אלא כל זמן שלא נסתמו, אבל אם נסתמו בחלב, תו אין כאן נקב, שהרי הוא סתום אלא שחז"ל נחלקו בחלב טמא אם הוא סותם, לדעת רב טהור סותם טמא אינו סותם, ולדעת רב ששת אחד זה וא' זה סותם הכל כמפו' שם בגמ', נמצא לפי זה דהא דקי"ל חלב טמא אינו סותם אינו אלא מדרבנן שפסקו הלכה כרב, ואין סתירה לזה ממה שהקשה שם רב פפא על רבא רב ואיסורא דאוריי', ואתה אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל? שכל כוונתו שם לומר, כיון שנקיבת המעים היא מן התורה, ורב ורב ששת נחלקו היכא שחלב טמא סותמם, מהראוי לפסוק כרב להחמיר כיון שזה איסור דאורי' וספיקיה לחומרא? וכל זה היכא דודאי חלב זה טמא הוא אז הלכה כרב לחומרא, אבל אם בחלב בעצמו נחלקו אם הוא טמא ואינו סותם או טהור וסותם, אין זה אלא איסור דרבנן ויש לנו לומר דגם רב פפא לא הקשה על רבא אלא חלב ודאי טמא ולא חלב ספק, דאז מודה שהוא סותם ולקולא משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ומה גם דהו"ל ספק ספיקא, ספק חלב זה טהור הוא וסותם או טמא ואינו סותם, ואת"ל טמא הוא, שמא הלכה כרב ששת דאמר דגם טמא סותם, ונהפוך הוא, שמא הלכה כרב ששת ואת"ל כרב, שמא אין זה חלב טמא כלל. ואין להקשות, כיון דאפסיקא הלכתא בגמרא כרב, וכל הפוסקים פסקו כוותיה, תו אין כאן ספק, ואז לא יתכן לנו לומר שמא הלכה כרב ששת, דהא כבר נפסקה הלכה כרב? ולפענ"ד אין זה מן התימה, וכבר נמצא דוגמא לכך בדברי הפוסקים, ע"י כנה"ג הגהב"י [סה מ"ב אות נ"ו] גבי מרה שחסרה, ולא הספקנו לטעום הכבד עד שנאבד, והתיר מכח ספק ספיקא עזה"ד ספק שמא ישנו טעם מרה בכבד, ואת"ל לא היה, שמא הלכה כמ"ד חסרה המרה כשירה, ובאמת כבר נפסקה הלכה בש"ס כר' יהודה דס"ל נקבה המרה טריפה, ופי' הרמב"ם והרא"ש כ"ש חסרה. ואפ"ה עשה הרב מזה ספיקא להקל, ונראה שזוהי כוונת רב נחמן דקאמר בגמ' אינהו אכלי ליה, לדידן מסתם נמי לא סתים? ובאמת מאי קא קשיא ליה לר"ן, והרי כך היא המדה, לדידהו דס"ל כרגע לפי המסקנא דאת כל חלב לאו אקיבה קאי, וא"ד שעל היתר מיהא, אליבא דסברא קמייתא מותר ואכלי ליה, משו"ה מסתם נמי הוה סתים, דהא בהא תליא, לא כן אנן בני בבל דס"ל כר"י דאת כל החלב לרבות החלב שע"ג הקיבה כפי' רש"י ומשמע דבין של קשתא ובין של אייתרא כמ"ש רש"י בד"ה תימצא, א"ך הכל אסור מה"ת והכל נקרא חלב טמא וממילא אינו סותם, וא"ך מה זו תמיהה? והגם דלדידן מספקא לן אי כלישנא קמא או כלישנא בתרא, מ"מ אזלה לחומרא כדרך כל ספיקא דאורי' כמ"ש רש"י ואסרינן ליה, ואם הוא אסור איך יתכן שיהיה סותם דהא איפסקא הלכתא כרב דכל חלב טמא אינו סותם? אלא ודאי כוונתו לחלק בין אכילה לסתימא, דלגבי אכילה שהוא איסור של תורה, אזלי' לחומרא ולא אכלינן ליה, אמנם לגבי הסתימא שהיא מדרבנן כנ"ל, נלך לקולא ולמה לא יהיה סותם? באופן שדברי הרב שע"א הם נכוחים וברורים, וכמו שכתב עליהם הגאון פר"ח ז"ל, אלא שכבר כתבתי שישנם החולקים עליו ומהם הרשב"א ז"ל. ועי' משל"מ [פי"ג מהל' שגגות] שהאריך הרחיב והוסיף מדליה לתת שני טעמים נוספים לדברי השע"א והפר"ח, והעלה כדבריהם לענין הלכה. ומ"מ אנן בדידן הדבר פשוט דמהני סתימה זו אפילו לדעת הרשב"א ודעמיה, משום דאכתי יש כאן עוד ספק אחר, והוא שמא נקב זה הוא בקיבה ולא במעי, כיון שזה סמוך ממש לקיבה וא"כ הוו להו תלת ספיקי. ספק הוא מהקיבה וחלב זה הוא מהיתר וכשירה, ואת"ל מהמעי, שמא הלכה כדברי הגאונים שאין זה חלב טמא, ואת"ל כהרשב"א שמא הלכה כרב ששת, והוא מתהפך, וא"ך היכא דאיכא תלת ספיקי ליכא מאן דפליג שזה מותר, זהו מה שנלע"ד. ועיין שבילי הזבח וז"ל ואם חלב טהור סותם, כשירה. שכל הלב טהור סותם. מר"ן, שם. וכתב הרב פר"ח, [ס"ק ב'], שמדברי הפוסקים מתבאר שאפילו מחט תחוב בנקב וחלב טהור סותם, כשר. ולאו דוקא חלב אלא הוא הדין לבשר שסותם, יע"ש. והיינו דוקא בדבר שנקיבתו במשהו, אבל בדבר שצריך שיעור כגון נקיבת הטחול לא מהני סתימה, דדילמא אינו סותם כל כך כעובי דינר זהב, וכן עיקר. ולזה הסכימו האחרונים, יע"ש. ועיין להרב תבואות שור, [בסי' מ"ו ס"ק ב'], אחר שהביא דברי הרמב"ם ז"ל, דס"ל דבשר סותם ושקיל וטרי בטעמיה, והעלה דלא מהני סתימת בשר. וכן נראה לו להורות, כיון דמספקא לן בטעם הרמב"ם, ומהנראה שאין דעת שאר הפוסקים כן, ע"ש. ועיין להרב שער המים, [ס"ק ב'], שכתב הא דחלב טהור סותם דוקא בדבר שנקיבתו במשהו. וכן פסק הש"ך והט"ז והרב כנה"ג, יע"ש בד"ק. ועיין לו עוד בענין דאם הבשר סותם, שהביא מכמה אחרונים דסותם, והביא דברי הרב תב"ש הנז', יע"ש.

ובענין חוט ברזל שנמצא בקרקבן עיין קרית חנה דוד [ח"א יו"ד סימן א] וז"ל מעשה ששחטו כמה תרנגולות נמצא בקרקבן שחרות וכן ונמצא שם חוט ברזל הנה אין שום נקב אבל יש גומא, ויש ליסתפק שמא ניקב וחזר והבריא או שנקב באברים הפנימים, הנה כבר לא יודעים לאיזה תרנגול שייך הקרקבן והתרנגול התערב, ויש על הברזל חלודה רבה וככל הנראה לא בא אחר שחיטה, ולדמות את שומן הקרקבן לשומן התרנגול אי אפשר כי כבר שלטה בו יד אדם ועי"ז נשתנה מראיתו, וכתב שם לכאו' שיש להטריף כי אם בא מבחוץ ודאי טרף ואם בא מבפנים חיישינן לנקיבת שני העורות, ומה שלא מצאו שום נקב משום שאנו אומרים כי חזר והבריא וקרום שעלה מחמת מכה לאו כלום הוא, ופסק בשולחן ערוך [יורה דעה סימן מט] זה שהכשרנו בניקב עור חיצון לבדו, דוקא בניקב מעצמו מחמת חולי, דאי מחמת קוץ או מחט, טריפה, דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברים הפנימיים שנקובתן במשהו. ואם לא היה מכיר אם הנקב מחמת קוץ או אם הוא מחמת חולי, תולין להקל ע"כ. והרמ"א כתב [סימן מט] ניקב, ושומן שעליו סותמו, כשר. ע"כ וא"כ נדו"ד אי אפשר להטריף כי אם בא מבפנים הרי השומן סותם, ואם בא מבחוץ יש ס"ס שמא לא ניקב אף אחד מאברים פנימים [א"ה צ"ע א"כ איך הגיע לשם] והב"י כתב [סימן מח] וז"ל כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' שעד) מחט שנמצא בקרקבן וכולה נבלעת בעובי בשרו ונשאר כחצי אצבע מצד הכיס גם מצד החוץ שלא היתה המחט אוכלת ולא היה ניכר שום נקב לא לצד פנים ולא לצד החוץ תולין להקל לפי שדרך הושט לבלוע ודרך שם נכנס עם האוכלים, אלא שנסתם הנקב שעל כרחך אחד מהנקבים נסתם ואם כן תולין במה שדרכו, ועוד העמידנו על חזקתו דעוף זה בחזקת כשרות לגבי נקבים אלו עומד עכ"ל. עוד כתב הב"י [סימן מט] והוכיח מכאן בתרומת הדשן (סי' קסה) שאם נמצא מחט תחוב בקרקבן מבפנים וניקב הכיס וגם הבשר עברה כולה כמעט רק מיעוט בשר נשאר כנגד המחט אינו עב כל כך ושום ריעותא אינו נראה בבשר הקרקבן מבחוץ דלא חיישינן שמא הבריא, וכשרה אפילו לרש"י (שבת לו. ד"ה מב' צדדין) דחייש בהמסס ע"כ, אומר הקרית חנה דוד אפילו שיש לומר שלא אמרו חלב סותם אלא כשידוע כי אם כשהנקב בא מבפנים ושומן סתמו, אבל כאן היא נמצאת תוך השומן רחוקה מקרקע, וא"כ היא כמו שנמצאת בחלל הבהמה ויש חשש נקיבת אברים פנימיים, זה אינו, כי הרשב"א לא אמר דבר זה על נמצא בעובי הקרקבן שכתב שאנו תולים שמבפנים אתי אלא משום שכן הוא דרכו, והפתחי תשובה כתב שאפילו היא קרוב לושט רוחק מקרקבן אנו אומרים שעפ"י הרוב היא באה מקרקבן שרוב וקרוב הלך אחר הרוב, ומה עוד כי כאן היא גומא מבפנים שמשמע שיותר דרכו לבוא מקרקבן, הנה בש"ך יורה דעה [סימן מח] ויש כו' - הטעם כ' באו"ה כלל נ"א דין כ"ג דמאחר שהמחט לא ניכרת מבפנים כמו שאינה ניכרת מבחוץ איכא למתלי ולומר שמבחוץ באתה ונקבה הושט או הדקין וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ומשמע הא כל שיש שום היכר מבפנים כגון שיש קורט דם מבפני' ולא מבחוץ כשר ע"כ. וא"כ אומר הקרית חנה דוד משמע מהש"ך שא"כ בנדו"ד שייך גומא, וא"כ נחשב כמו שיש היכר שבא מבפנים, אלא אומר קרית חנה דוד אולי שלא אמרו חלב סותם רק בנקב בלא מחט אבל כאן יש נקב עם מחט ואולי לא אמרו כה"ג דחלב סותם, וכ"כ הבאר עשק אבל כתב עליו החגורת שמואל שלא משמע כן מהראשונים שכתבו אפילו שנמצא מחט אנו אומרים שחלב סותם, אמנם יש מהרש"ל שאומר כי חלב עוף לא סותם וז"ל הים של שלמה מסכת חולין פרק ג סימן נב אבל שומן העוף לא מצינו שסותם, והבא להכשיר סתימתו עליו הראייה, ואין לו, ונהי דלאו דוקא חלב סותם, ה"ה בשר סותם, כמ"ש הרמב"ם (ה"ש פ"ו ה"י), מ"מ דומיא זה לזה, ששניהם גושים ואדוקים בחוברין, מה שאין כן בשומן העוף שרך הוא ואין שייך בו סתימה, וזהו מושג לחוש מראות העין, ואלמלא בא לידי כה"ג לא הייתי אוכלו, אבל חלילה וחלילה לאסור לאחרים. ע"כ אומר הקרית חנה דוד וא"כ מוכח כי חלב עוף לא סותם [א.ה. צ"ע הרי השו"ע כותב שחלב עוף סותם וא"כ מדוע צריך לסמוך על המהרש"ל] אבל זה רק בעוף אבל ממהרש"ל משמע שכאן שיש גומא יש להכשיר.