הו

 

 

הקלדה והדרה של ספרים מחכמי מרוקו

 

במסגרת זו ב"ה הוקלדו הספרים שו"ת באר מים חיים לרב אד"א ושו"ת אהל יעקב לרבי יעקב ששפורטאש הם מוצגים באוצר הספרים היהודי השיתופי להורדה לכל דורש 

 

 

נתחיל בעזרת ה'

 

ספר מעיין גנים על השלחן ערוך להגאון רבי אליעזר די אבילא המכונה רב אד"א

 

 

 

כט א

 יש לו טורח בהעלתו ומפסיד  ב שיכירות העלאה  אפ"ה  הוי  דשלי"מ  והתוס' לא  ס"ל   הכי התם בפרק  הזהב בד"ה וניהדר  עליה  וכו' גבי אי' ביו   ש"פ לפריך הכי דאיירי  ברחוק מירושלי'   בחידושי למסכת  מציעא   וישבתי שיט'  רש"י   בזה  נראה לתרץ  דודאי פשיטא ליה  לש"ס דמוקמי  רישא  כשנטמא  כי היכי דמוקמינ' ליה  אליביה  דהתוס'   ברחוק ואדרבא  סברת רש"י מפורשת  בכאן  השס   הא  דפירש  הכא בש"ס ונעייליה  משם ונסמוך   איוצא דמשמע טעמא  דהוי  דשלא"מ  משו'  דיצא ולא משו'  שנטמא  להכי פריך יצא מאי הוה  נעיליה ועדיין יש לו  מתירין  הא  דמשני ג"כ שנטמא  שקלא וטריא   בעלמא הוא ועדיפא מינה מקשה ונפריקיה  אנה"נ   דקשה ליה ויצא  וכ"כ התוס'    בד"ה ואפילו לא יצא  נמי ע"כ ומ"מ לעני' הלכה נקטינ'  כדעת    הרמב"ם   התוס'  והרעו"ב  דכשמוציא הוצאות או טורח  לא מקרי דשיל"מ ומ"מ התוס'    בפ"ו דנדרי'  ומעשר ב'  יש  לו תקנה להעלותו לירושלי'  ובפדייה   צ"ל כמ"ש    בישוב דברי הרמב"ם    כדי שנוכל לקייק דברי התוס'    בפרק הנודר מן הירק שניהם יחד ומיהו  בדי'   זה שכתב המחבר   בכלי שנתערב  ע"כ בשם הרשב"א (ע"כ נמ"כ  מסעי'   זה וחבל ע"ד).

שם בהג"ה הכ"מ   הש"ך  והמ"ך הפר"ח   כתבו דליתא להג"ה זו והאריך  בזה הש"ך  להביא  ראיות מן  השס    דנדרי' והפוסקי'  דס"ל  אפילו  בטעמם נמי לא בטיל  וכתב  ג"כ  שדעת  האו"ה  כותיהו   דהכי רבוותא לדעתו וגם  כתב  דלא מצא טעם  לחלק    בי' ממשו לטעמו   וגם הרב  דר"ת נמי  הכי ס"ל ולפי   ענ"ד לא  כיון להלכה  אדרבא  דברי   מור"ם בכאן  ברורי' הם בטעמם.

ותחילה צריך לבאר דעת האו"ה וז"ל כתב המרדכי  בפרק כל  שעה בהג"ה  בשם ר"ת  והר"מ הרמב"ם  בפט"ו מא"כ  זה  דשלי"מ לא בטל היינו  דוקא  כשנתערב  במי' אבל דשלי"מ  בשא"מ  בטל שפיר בס'  והיכא שנתקלקל המאכל  עד שעת היתר ואף למקרי   דשלי"מ  וכש   דבר שממשו של איסור ליתה בעיניה  ליכא אלא טעמא  בעלמא שמתבטל  שפיר   בס'   אע"פ שלי"מ   וכן  בירור  צברו שלמי וכו'  שלא במינו בנ"ט.

 

כונתו ז"ל  כמ"ש וכ"ש    כך הוא  דמטמא  דמשא"מ ולא אמר כן  אע"ג  דליכא טעמא  נמי וליבטיל משו'  שאי' המתיר  בא על האיסור  שהרי אינו בעולם  התערובת לא נאסרה  אלא מחמת האיסור וכש דמה"ט  נמי במב"מ  דליכא ממשו  של איסור דשרי  דהא ממשו של  איסור ליכא טעמא נמי ליכא  דהמב"מ  הוא ואף בבציר  מס' לא  שייך למיהב טעמא   עדיף הוא ממש"א ולהכי פשיטא  דשרי דלא שייך לומר  האיסור חוזר  וניתר דוקא  בבציר מס'  הוא  דאסר   דכשיגי דו  במשא"מ יהיב טעמא בזה  ניחא לי דברי האו"ה  דפתח  בדי'  משא"מ דבס'  סגי  ו כתב  אח"כ   דאם  נתקלקל התבשיל   דהיינו  בממ"ב  ומסי'  למיליתיה   במב"מ  כולהו ממשא"מ ומב"מ  כי ליכא  ממשו של איסור  דחדא טעמא הוא  ניניהו ולזה מייתי  ראיה מהירושלמי  דמשא"מ   בטול בששי' ממילא  נשמע  כ"ש למב"מ  כי ליכא איסורא  וא"כ  כדעת  הש"ך  דמ"ש וכ"ש  קאי אמש"מ  נמצא שהרב  ז"ל פתח  כבר  בכד וסיי'   בחבית  דאחר שכתב די' משא"מ  בדישל"מ  חזר וכתב די' מב"מ  כשנתקלקל המאכל כאילו גמר  די' משאש"מ  אח"כ  חזר  כתב די' משא"ש   זה אי' הדעת סובלתו  עוד אחר  שכתב   שמאש"מ אפילו  כי איתיה לאיסו'  בעיניה   שרי מאי נפק"מ  לן  בזה  שאו'  כ"ש  ומה תועלת יש לנו בזה  דהא לעובדא  הוא אלא  דינא קמ"ל  אי' מדרך  המחברי' לחבר חיבורי'  בזה אופן  וזה פשוט דדעת  האו"ה  כמו  שהבין מור"ם  ז"ל וגם ר"ת   ע"כ הכי ס"ל  מעול'   לא נתכוין אלא שמה  שפירשנו   אלא   עכ"פ  דעת ר"ת  שכתב  דלא הוי דשלי"מ  אלא כשהאיסור בעי'   אבל היכא  דליכא אלא טעמא דבטל   ס"ל   דכמשא"מ    בטל בס'  דכל היכא דליכא טעמא שרי  ומ"מ כיון  דמשא"מ  שרינ' ליה היכא  דליכא איסורא  כעי' ה"ה   נמי דשרינ'  אע"ג   דממשו של איסור  נימוח ומיהו לא יהיב טעמא  וכיון דטעם ה התבשיל   מכחישו לא  שייך לומר  דהוי דשלי"מ.

  עוד ראיתי  בספר מ"ך  שכתב דבהגהת אשר"י  דף קסה  ע"ב וז"ל  והא דאמרינ'    דשל"מ  אפילו  באלף לא  בטיל  הינו במב"מ   אבל משא"מ בטליה בס'   ור"ת פירש דהיכא   דמשהו של איסור ליתיה בעיניה ליכא אף לא טעמא  בעלמא מ'  בטל בס'   אע"ג   דהוא משלי"מ  ע"כ הרי בהדיא   דמ"ש ר"ת לחלק בי' ממשו לטעמו היינו במב"מ  דאי' דמב,מ  לשא"מ  כתבו  ההגהות  קודם שכתב דברי'  זה מוכרח וברור והנה נמצאו בידנו  כמה פוסקי'   דס"ל   הכי ר"ת ואו"ה הא דאמרן  הטור בא"ח  הגהות  אושר"י     בשם מהרי"ח  ור' ישעיה מטראני הראיות  שכתב הש"ך  להכריח מהש"ס בנדרי'   דף   כ"א ע"א  דאיתא  התם  בסוגיא   דשלי"מ  אחר ליה והלא שביעית  אי' לה מתירין ולא נתנו  בו חכמי'  שיעור אחר  אמר להם אף אני  לא אמרתי אלא לביעור  ולא  לאכילה   בנ"ט   ע"כ מהכא משמע ליה   דשיל"מ אפילו  בנ"ט  היינו בליכא ממשו של איסור  אסור וזה הלשון  של הש"ס  איתה לשם  בירושלמי  התוס'   הראשו' הר"ן   לא נראה לי  דאי' הכרח כלל  מזה  דהא  בלא"ה    לא מצי  לפרש הא בנ"ט הכא   בנ"ט דאמרו   בגמ   דחולי'   אמר רבא אמרו  בנ"ט  אמרו בס'  וממש"א מ דאיכא למטעמיה  בנ"ט וכו'   דהא הכא בנ"ט  במב"מ  דאלו ממ"ש  אפילו הוי  דשלי"מ   בטל בס'  אלא במב"מ ומאי נכא  אלא   ע"כ בשיעור  נ"ט  קאמר והינו בס'.

  השתא לפז  מאן  לימא לן  דבליתה לממשו של איסור ליכא אלא  טעמא ולא מפרשינ' ליה  אלא בדאיכא  ממשו של איסור  בשיעור דיהיב טעמא  בהיתר    במש"א הינו בפחות